אריאום

קמתי בבוקר ב-1 במרץ על צד ימין. הסטתי וילון חלוני וקרני שמש חורפית חמימה הציפו לבי. האויר היה קריר, צלול ונקי וטעם פרחים מתקתק נישא בגליו. נשמתי מלוא ראותי והבטתי נכוחה. לפתע ראיתי מרחוק את גלי הים הלבנים באדוותם מתנפצים אל חולות הזהב. צפיתי הלאה והנה גם קו האופק חד וברור (אמנם לא כמו האופק המדיני השמור לכמה פוליטיקאים) אך בכל אופן חד וחלק - כחול עמוק מתחת ותכלת מעל. להקה של ציפורי תוכי ירקרקים חלפה בציוצים עליזים במיוחד והתישבה על צמרת העץ בחצר. מה הם צוהלים? מה קרה?

לפתע הבנתי. מבט אחד בארובתו של לורד רידינג והנה אין היא פולטת עוד את עשנה על הבוקר. משפשף עיני ומביט שנית. גורשניט, נאדה, אין עשן אפילו לא לבן.

שמחה רבה, שמחה רבה, אכלה אותה הארובה.

הכל בגלל הבחירות, נהם שכני מר ז. קרן-קרנקהייט, איש ידוע קיטור, שיעול ודווי. כשיש בחירות הכל יכול לקרות, כבר לפני 14 שנה, הם היו צריכים הזו… להפחית את הזיהום ע”י מתקני סינון ו/או שימוש בגז טבעי, אז הם חיכו כל השנים לגז ובינתיים לא עשו כלום ואנחנו נשמנו אותה, הרי מן הידועות ומפורסמות שהנפגעים העיקריים מזיהום האויר הם ילדינו הרכים וגמלאינו השכוחים!

בינתיים החגיגה בעיצומה וכפי שאמר הנשיא קנדי בשעתו: להצלחה יש הרבה אבות (הכשלון יתום ולפעמים חד-הורי). יוסי שריד תושב שכונת ל‘ מברך ומשבח את השר גדעון עזרא - ימות המשיח הירוקים כבר רוקמים הקמת פארק מלבלב, עצים, ומרבדי דשא, פינת חי לאווזים המפוטמים החופשיים וגם מתקן התפלה תת קרקעי לחגיגות בית השואבה- מים בששון. עמותת אדם, טבע ודין עורכת מכירה פומבית של השלשלאות שקשרו אנשיה בזמנו את עצמם לשער התחנה כמחאה - הללויה!

משנכנס הדר מרבין בשמחה. בחגיגות פורים הקרובות במתנ”ס השכונתי אני מתחפש לארובה ועליה הסיסמא: הפסקתי לקטר!!

אסור לשמוח פה יותר מידי, רעם קרן-קרנקייט. זמן קצר אחרי הבחירות שוב יארגנו לנו הזו… הפסקות/שיבושים/קריסות של חשמל. תהא הסיבה אשר תהא. יחסים קרים עם ממלכת ירדן- עומס חשמל. כדור ההארץ מתחמם- שיבושי חשמל. טיל ג’יהאדי על תחנת הכח באשקלון- קריסת המערכת.

יש לארגן כל כח הגימלאים בעירנו ורצוי אפילו מכל גוש דן ולהכין מיידית ועכשיו פלוגות מחץ שתפעלנה בכל דרך אפשרית.

אספקת נקטר הגימלאים מובטחת. כבר קיימות הצעות מגוונות לדרכי פעולה עתידיות אך כמובן שהשתיקה יפה להן. שכני מציע סיסמה ראשונית לפעילינו באשר הם: ”בהזדמנות חגיגית זו שהורסים את אולם אוסישקין, נכופף גם את ארובת רידינג“ אבל כמי שמכיר את תוגתם העמוקה של ’האדומים‘ חשבתי על משהו שונה, מאוצרו הגדול מכולם, ד”ר הרצל והאלטנוילנד שלו:

אם תרצו אין זו אגדה - נכופף הארובה!

כתבה זו, פרי עטי, התפרסמה בבטאון ”תל אביב שלנו“ המופק ע”י גימלאי ת”א יפו, בפברואר 2004 זמן קצר לאחר הבחירות לעיריה.

לכופף הארובה של רידינג

כותרות העיתונים הזדעקו לאחר הבחירות המוניציפליות האחרונות: ”הגימלאים הכפילו את כוחם בתל-אביב”, ועברו מיד לפרשניות וניחושים אודות חלוקת תיקים ואחוזות.

אבל אני התבוננתי מלא פליאה במשפט המוזר והמיוחד הזה: הגימלאים הכפילו כוחם !

הפלא ופלא, הנשמע כדבר הזה ?

בדרך כלל אם גמלאי מצליח לשמור על כוחו, הריהו מעורר קנאתם של רבים.

כשאני הולך לבדיקות הצ’ק-אפ השנתיות, שואל בחיוך את הרופאה הצעירה: תגידי יש שיפור? תשמח, היא עונה לי שלא נהיה יותר גרוע.

גמלאים שמכפילים את כוחם ראויים לבדיקה מקיפה ומחקר של ממש, שמא, קיימת לה בתל אביב תרופת פלא המאששת כוחם בניגוד לכל המוסכמות והידיעות.

לאחרונה נתבשרנו כי תל אביב זכתה להכרה בין-לאומית כעיר המשמרת תרבות ואדריכלות ’הבאוהאוס‘ אך מה זה לעומת עיר המחזקת ומתחזקת גימלאיה ומכפילה כוחם ?

הרי לפנינו עניין שיכול לפתור כל בעיותיה התקציביות של עירנו, להפכה למשאת נפש ועליה לרגל לכל מתבגרי עולם שיבואו לכאן בהמוניהם לחיות גיל זהבם.

מהי ,’שנגרילה‘ לעומת ’העיר הלבנה’?

 אך היכן מסתתרת לה נוסחת הפלא? איפה הוא מעיין הנעורים המפכה בעירנו?

 אני מאמץ מוחי בניסיונות איתור. כתושב שכונה צפונית חולף מידי יום כמעט על פני הירקון, נחלנו הנכלם שחרף כל מה שהושקע בגדותיו על ידי מיטב ראשינו ומתכנינינו ממשיך לסבול מנוולותם של גורמים שונים חוץ עירוניים המתעקשים בעזות מצח להפכו לתעלת שופכין.

מצטערת קשישא, קשה להאמין שממך באה הישועה. הלוואי ועוד נזכה בימנו לרחוץ במיימך ונזרום עמך אל השפך אל הים התיכון, ים התכלת וחולות הזהב.

אז אולי יתכן שהנקטר מסתתר לו באדוות הים שלנו המשתרע לאורך כל גבול המערב?

הזכרונות עדיין טריים מידי. אזכור תמיד עיניהם העצובות של הדגים שהשליכה השנה זוגתי שתחייה לאחר כל כתבה בטלויזיה שחשפה תנאי חייהם וסביבתם האקולוגית של דגינו ומטיל פקפוק רציני בדבר האפשרות שבתנאים הנוכחיים שוכנת שם גאולתם.

איי, איי, איי, מי ייתן לעוד נזכה למתוח מפרש ולהפליג בים הכחול הגדול, לקפוץ, לתפוס, ולצלול, בין גליו הלבנים.

פונה בתקווה לחלון בחדרי. מנגד מזדקרת לה ארובתו של לורד רידינג - ארובת חברת החשמל. שוב נזכר איך סידרו אותנו התל אביבים, כשנתנו לה לצמוח לגובה. חוק מיוחד חוקקו לנו כדי שלא נוכל להתנגד לה ולהרעיד אמות הסיפים.

היום כבר ידוע שאפשר היה אחרת, אך הארובה המעשנת שופכת זה שנים מררתה על כולנו. רק קישוט הוסיפו לה, טבעת ארגמן להאיר את לילותינו. הייתכן כי שם נמצא כוחנו?

 לאחרונה אני חוזה וחולם (והרי הכל אפשרי בחלום), שאני מפזם לי צליל עילאי מכוון והארובה מתכופפת לה לכיוון הים. בבת אחת מתבהרים שמי עירי והפיח מרחף אלי הים של ונוס.

הארוע מזכיר לי כמובן את האנקדוטה על הגמלאי שטוען בעקשנות באזני רופאו כי לאחרונה חש שנחלש, ולראיה אין הוא מצליח עוד לכופף איבר יחיד בגופו.

מה אשמה בעצם הארובה, לפיד החרות של עירנו, רק עכשיו הכל מתבהר, לא היא יסוד קיומנו!

לאחר הרהורים ארוכים אודות מרכיבים נוספים וסודיים בעיר, במגמה עיקשת לחשוף מחלפות שמשון או נתן של גמלאי תל אביב, הגעתי סוף סוף לתובנה ולפתרון.

עמדתי כבר לסיים ולגלות לכם חידתי, ידידי ורעיי, שכן העניין פשוט עד מאוד ומוזר שלא גיליתיו קודם לכן, אך יזם צעיר מנע זאת ממני ברגע האחרון. מספיק עם שי חינם כפי שנהגת תמיד. אנחנו הולכים להרים מיזם רציני בנושא.

ביום ששי בין השמשות אמר לי בני גיא :פשוט עשה זאת ! התישבתי ליד המקלדת והתחלתי לשרבט הגיגי ומחשבותי. עיקר מחשבתי הארצית עתה פרט לתפילה הקבועה לרוחתם של בני משפחתי הנה,כיצד אפשר לדחוק פתיחתה של ארובת רידינג עד אין קץ?